29.8.22

קודם כל תודה שהצטרפתם אלי. עכשיו אין לי ברירה ואני חייב להגיע לחדר הכושר הזה שבניתי.

נתחיל מאיגרת הרמב"ן שכותב לבנו כך:

תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבָזֶה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם.

וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (נדרים כב ע"א): כָּל הַכּוֹעֵס – כָּל מִינֵי גֵיהִנּוֹם שׁוֹלְטִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת יא י): "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ".

וְאֵין "רָעָה" אֶלָּא גֵיהִנּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז ד): "וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה".

אם אדם מזין את עצמו בדברים שעיקרם היא תודעת חיים פרטית, הישגית, תחרותית וזה העולם שהוא מכיר וחי זו תהיה הפסיכולוגיה שלו ומדרגת אישיותו והסתכלותו על החיים תיגזר מכך, אם אדם חושב שהצלחתו במבחן היא העושה אותו מוכשר ובעל ערך, אז כישלון במבחן יגרור אחריו עצבות כעס ואפילו יאוש. 

ולכן כאשר אדם כועס, הכעס אינו אלא תוצאה של מהלך תודעתי- הכרתי שאליו הוא שייך. 

ההכרה שהאדם עומד במרכז (פוסט מודרניזם) גורמת לכך שרצונותיו, שאיפותיו, תאוותיו וכוחותיו הם החשובים וכל הסובב אותו נברא לשמש אותו.

כאשר הנורמה החברתית מציבה את ההצלחה ואת האדם במרכז, כאשר משהו אינו מסתדר כמו שהוא רצה, טבעי שהוא כועס

ולכן שורש הבעיה, הדבר שצריך לתקן ולשנות הוא לא הכעס עצמו (שהוא רק הסימפטום) אלא את המהלך הפסיכולוגי הנפשי שהוליד אותו

עלינו לשאול מה המהלך התודעתי והנפשי שגורם לנו לכעוס ואותו לשנות, ולא להדחיק את הרגש השלישי והכעס.

(הרעיונות מתוך הספר "אגרת הרמב״ן" של הרב משה בלייכר)