31.8.22

ת השיעור החשוב ביותר בעניין הכעס, למדתי מביתי הבכורה.

זה היה ביום שישי קיצי, קבענו שנכין את הכל לשבת מהר כדי שנספיק לנסוע לנחל. 

המהר המהר לא עבד.

היה צריך להגיד לכל ילד כמה וכמה פעמים שהוא צריך למלא מיחם, או לשטוף כלים ולתקתק את העיניינים כדי שנוכל לצאת!

מנחשים מה קרה? המכפלה של:

ריבוי משימות כפול מספר הילדים כפול מספר הפעמים שצריך  להזכיר לכל אחד לסיים את המשימה שלו יצרה תוצאה של הפחתה משמעותית בסבלנות שלי ככל שהזמן מתקדם...

אם לא די בכך,  עכשיו היה צריך לארגן ולהכניס לרכב 5 ילדים, ואותי. תוסיף למשוואה בגד ים כפול מספר הילדים כפול מספר הפעמים שצריך לבקש מכל אחד להיכנס לרכב, לקחת מים, למרוח קרם הגנה.. ונראה לרגע  שבכלל רק אני רוצה שנלך לנחל ומבחינתם להישאר במזגן מול מסכים...

תוצאת המשוואה: הסבלנות שלי נגמרה לפני שיצאנו

אז מה עושים? כועסים!

הרמתי את הקול, הוצאתי תסכול על המצב, פיזרתי רעל משובח כל כך שממש כבר עדיף להם להישאר בבית במזגן עם המסכים מאשר להיכנס עם אדון כעסני לרכב. 

כעסתי על כל אחד בנפרד ועל כולם ביחד. 

ואז...  אילי, ביתי בכורתי, העירה אותי

״אתה לא כועס בגלל שאנחנו לא בסדר, לא מאורגנים, אתה כועס כי אתה רוצה לכעוס. לא משנה מה היינו עושים  - היית מוצא סיבה לכעוס!

גם אם היינו מארגנים את הבית כמו חיילים, מתארגנים בזריזות ונכנסים לרכב כמו חיילים, היית מפקד שמזרז וכועס!

אנחנו לא חיילים, אנחנו ילדים."

עצרתי לרגע, למזלי.  

למזלי קלטתי דקה לפני החרבה של היום הזה - שהיא צודקת!

אנחנו לא כועסים בגלל משהו מבחוץ שהכעיס אותנו.

אנחנו כועסים בגלל משהו מבפנים שמכעיס ומתסיס אותנו. זה לא יעזור אם ננסה לסדר את המציאות החיצונית כדי שלא נכעס.

לא

צריך לסדר את המציאות הפנימית.

את המציאות הפנימית מסדרים על ידי העלאת המודעות. 

זה די קשה לכוון את הזכוכית המגדלת, את הפרוז׳קטור, הפוקוס ---- פנימה ולא החוצה

זה שינוי התנהגותי מאוד קשה מצד אחד אבל פותר את הבעיות שלנו מהשורש בכל תחומי החיים!

נסו ותגלו!

שלכם, 

אריה